1. העתירה שבכותרת - עניינה החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מיום 13.2.2012. בהחלטה זו אישרה הוועדה תכנית מתאר מקומית שמספרה 13094, ובתוך כך דחתה את התנגדותו של העותר לתכנית. ההתנגדות נגעה בעיקרה להיבטי התנועה של התכנית. העתירה תוקפת גם את החלטת יושבת-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מיום 14.8.2012, שבמסגרתה נדחתה בקשת העותר להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות לערור למועצה הארצית לתכנון ולבנייה על החלטת הוועדה המחוזית, ונדחתה גם הבקשה למתן רשות לערור למועצה הארצית לגופה.
רקע רלבנטי
2. העותר, מר יוסף זרקא, הוא בעל הזכויות בחלקה 117 בגוש 13094, המצויה בשכונת רוממה בירושלים. חלקתו של העורר גובלת בחלק מהחלקות מושא התכנית. אחת מאותן חלקות היא חלקה של מינהל מקרקעי ישראל, שמיועדת בתכנית לשמש דרך גישה לחלקת העותר ולחלקות המיועדות לבנייה לפי התכנית. התכנית האמורה הוגשה על ידי המשיבים 9-3 בשנת 2008. עיקרה, במתכונתה הנוכחית, הריסת כמה מבנים, ובניית מבני מגורים ובהם 51 יחידות דיור ושני גני ילדים תוך שימור אחד המבנים הקיימים. כמו כן, מתוכננת הקמתו של חניון תת-קרקעי. התקיימו דיונים שונים בתכנית ובחודש יולי 2011 התכנית הופקדה להתנגדויות. העותר הגיש התנגדות ביום 27.9.2011. בין יתר נימוקיו עלתה הטענה, שהתכנית אינה מספקת פתרונות תנועה וחניה מספקים, שיענו על הצרכים של דיירי השכונה וימנעו בעיות תנועה וחניה. ביום 29.12.2011 התקיים דיון בהתנגדויות שהוגשו, ובכלל זה בהתנגדות מטעם העותר. באותו דיון לפני הוועדה מומחה תחבורה מטעם העותר פרס את הנימוקים שבגינם יש לדחות את התכנית לשיטתו. התנגדותו של העותר נדחתה בהחלטה מיום 13.2.2012, והתכנית אושרה לפרסום כפוף לתיקונים אחדים.
3. על-פי ההחלטה (נספח ה' לעתירה), ההתנגדות מטעם העותר ביחס לבעיות תנועה נומקה בכמה טעמים:
א. נטען, שהתכנית קובעת צומת במרחק של 50 מטרים מצומת קיים בניגוד להנחיות.
ב. נטען, שלדרך המוצעת אין יציאה ודרוש תכנון סיבוב כדי שניתן יהיה לצאת ממנה.
ג. נטען, לבסוף, שהכניסה לחניה לפי התכנית, אמורה להיות דרך רמפה חד-סטרית צרה ומסוכנת. נטען שעל הרמפה להיות ברוחב של 6 מטרים לפחות וכי אין לתכנן רמפה חד סטרית לחניון הכולל למעלה מ-40 כלי רכב.
4. בדיון האמור הבהיר עורך התכנית, שכל ההיבטים התחבורתיים שנכללים בתכנית נבחנו ואושרו על ידי יועץ התנועה של לשכת התכנון המחוזית.
5. הוועדה סברה כאמור, שיש לאשר את התכנית וכך היא קבעה לאחר שמצאה שהתכנית ראויה והכול כפוף למספר שינויים (שמקורם בחלק מטענות המתנגדים). בכל הקשור להיבטים התחבורתיים של התכנית, קבעה הוועדה שהתכנית נותנת מענה להיבטי הנגישות של המתחם והחלקות הסמוכות לו. נקבע שאמנם מענה זה הושפע מהאילוצים הנובעים ממיקומו של המתחם ובנסיבות אלו "הם אינם אידיאליים" (סעיף 29 להחלטה). אולם, הוסף, שהפתרון התחבורתי ופתרון החניה אושרו על ידי יועץ התנועה ואף על ידי נציג משרד התחבורה, שהוא חבר ועדת המשנה להתנגדויות, שאישר שמדובר בפתרונות מספקים בנסיבות העניין. החלטה זו ניתנה כאמור
ביום 13.2.2012 (במועד זה אושרה להפצה) ולעניין זה עוד נשוב בהמשך.
6. כנזכר לעיל, העותר הגיש בקשה לרשות ערר ובקשה להארכת מועד לפני יושבת-ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה. בקשה זו הוגשה רק ביום 14.8.2012 - חצי שנה לאחר מתן ההחלטה. הבקשה חזרה על נימוקי ההתנגדות והתמקדה בעיקר ברמפה שלכאורה נועדה לשמש ככניסה לחניון. לפי הנטען, הנחיות משרד התחבורה קובעות שניתן לתכנון רמפה חד-סטרית לחניון רק כאשר החניון משרת עד 40 מקומות חניה; כי אורך הרמפה צריך להיות קטן מ-25 מטר; וכי שדה הראיה של הנהג צריך לכלול את הדרך לכל אורכה. תנאים אלה, לפי הנטען, אינם מתקיימים בתכנית. עוד נטען, שיועץ התחבורה של הוועדה לא אישר את התכנית במתכונתה הנוכחית. באותה בקשה צוין עוד, בכל הנוגע להארכת המועד, שההחלטה הגיעה לידי עורך הדין הקודם שייצג את העותר בהתנגדות "בסוף חודש יוני 2012"; וכי לאחר מועד זה נדרש לעותר זמן לשם עיון בחומר המצוי בתיקי הוועדה; דבר שהביא לדחייה נוספת במועד הגשת הבקשה. עיכוב נוסף בהגשת הבקשה נגרם, לפי הנטען, בשל חילופי הייצוג. נטען גם, שאף מבקשי התכנית לא עמדו בזמנים שנקצבו להם להשלמת תנאים שונים שנקבעו בתכנית.
7. בהחלטה מאותו יום יושבת-ראש הוועדה דחתה את הבקשה. בהחלטה צוין, שלפי הדין עמדו לעותר 15 יום מעת ההמצאה להגשת בקשת רשות הערר. צוין, שההחלטה עצמה התקבלה ביום 19.12.2011 ולאחר אישור הפרוטוקול (ביום 13.2.2012) היא נשלחה לבא-כוח העותר דאז. אפילו מן המועד שבו העותר טען שבו ידע על כך (יוני 2012) חלף למעלה מחודש ומחצה בלא הסבר מספיק. הבקשה נדחתה אפוא על הסף ולו בשל השיהוי בהגשתה. גם לגוף העניין נדחתה הבקשה היות, שאין מדובר בנושא חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה הארצית לתכנון ולבניה לפי אמות המידה שנקבעו בפסיקה. נקבע, שלא מדובר בעניין בעל השלכה רחבה או בעל אופי עקרוני, אלא בתכנית נקודתית בעלת השלכה מצומצמת. אין מדובר גם בעניין שהוא בעל רגישות ציבורית מיוחדת או בעניין המצוי במחלוקת ציבורית. גם בהחלטה זו צוין, שהוועדה המחוזית פירטה שפתרונות התחבורה אושרו על ידי יועץ התנועה וגם על ידי נציג משרד התחבורה. מכאן העתירה לבית משפט זה.
העתירה
8. בעתירה שהוגשה
ביום 21.10.2012, נטען כאמור שיש לבטל הן את החלטות הוועדה המחוזית שאישרה את התכנית ודחתה את ההתנגדות; והן את החלטת יושבת-ראש הוועדה המחוזית, שלא להאריך את המועד ולא ליתן רשות לערור. בעתירה נטען, שכבר במסגרת הדיונים בתכנית מחודש ינואר 2010 נדרש מתן פתרון לבעיית התנועה והחניה במתחם התכנית. בין היתר צוין, שבדיון מיום 10.1.2010, נאמר שלא תאושר תכנית שאינה מתחברת לדרך סטטוטורית. כמו כן, הקצאת הדרך למתחם על ידי מינהל מקרקעי ישראל תהא תנאי להפקדת התכנית (נספח ב' לעתירה). בכל הקשור לדיון בהתנגדות נטען, שלמרות עמדת הוועדה המחוזית, לא ניתן אישור של יועץ התנועה ולא באה התייחסות לטענות מומחה התנועה מטעם העותר. העותר שב וטען, שתכנית הגישה למתחם עומדת בסתירה להנחיות משרד התחבורה בדבר תכנון חניונים - והכול כאמור בבקשה שהגיש ליושבת-ראש הוועדה המחוזית.
9. העותר הדגיש, שבעקבות אישור התכנית תהפוך דרך הגישה לביתו מדרך צדדית המשרתת כלי רכב בודדים לדרך אשר תשמש בשעות השיא לא פחות מ-100 כלי רכב. הכל - בהעדר פתרון גישה או חניה. עוד נטען, שקיים באותה דרך "צוואר בקבוק" בעיקול חד וצר בדרך המתוכננת; דבר צפוי להפוך את דרך הגישה לפקוקה. המצב צפוי להחמיר בשל תכניות למגרש סמוך אשר הגישה אליו אמורה להתנקז לאותה דרך. הפועל היוצא של אישור התכנית יהא גישה בלתי-אפשרית לביתו של העותר, מטרדי רעש, זיהום אוויר ופקקים. עוד נטען, שהפתרון התכנוני לבעיית התעבורה אינו עומד בהנחיות משרד התחבורה. על רקע זה נטען, שלא היה מקום לאשר את התכנית מלכתחילה. חיבורו של הכביש החדש, נטען עוד, קרוב מידי אל הצומת הקיימת. כמו כן, לא קיימת אפשרות להסתובב בכביש הגישה, שבסופו אין מוצא. הודגש, שאין מקום להיאחז בעמדתו של יועץ התחבורה של הוועדה - היות שהוא לא נתן את דעתו על נימוקי ההתנגדות; והאישור שנתן - בא בשלב מאוחר יותר. הפגם האמור עולה כדי אי-שקילת שיקולים ענייניים ויש בו כדי להביא לביטול ההחלטה. המשמעות היא, שההחלטה ניתנה על יסוד תשתית עובדתית לקויה ובלא קיום הליך מינהלי תקין. עוד נטען, שהחלטת הוועדה אינה מנומקת דייה.
דיון והכרעה
10. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות באי כוח הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ביום 26.12.2012, מסקנתי היא כי דין העתירה להידחות. אכן, העותר הצביע על מספר פגמים לכאוריים באופן שבו התקבלה ההחלטה בהתנגדות שהגיש. אולם, מן הטעמים שיובאו להלן, אין בפגמים אלה כדי להתגבר בנסיבות המקרה על השיהוי הכבד בו הוגשה העתירה, ואין בהם כדי להצדיק את התוצאה של ביטול ההחלטה שהתקבלה. אין גם עילה להתערב בהחלטה לגופה; וכך גם בהחלטת משיבה 2 - יושבת-ראש הוועדה המחוזית, שלא להאריך את המועד ושלא ליתן רשות לערור. אסביר:
השיהוי הסובייקטיבי
11. כנזכר לעיל, ההחלטה בהתנגדותו של העותר התקבלה בעת הדיון ביום 29.12.2011 כאשר הפרוטוקול אושר ביום 13.2.2012. הפנייה ליושבת-ראש הוועדה המחוזית בבקשה להארכת המועד ובבקשת הרשות לערור הייתה כאמור, חצי שנה לאחר מכן - רק ביום 14.8.2012. הגם שההחלטה בבקשה זו ניתנה באותו יום, ולגרסת העותר בעתירתו (סעיף 54) התקבלה בידיו ביום 22.8.2012, הוגשה העתירה לבית משפט זה רק ביום 21.10.2012. מדובר בשיהוי כבד - הן במובנו הסובייקטיבי והן במובנו האובייקטיבי.
12. במובנו הסובייקטיבי - שכן גרסת העותר, כפי שהופיעה בפנייה ליושבת-ראש הוועדה המחוזית וגם בעתירה, הייתה שההחלטה הגיעה לידיו רק בחודש יוני 2012. אפילו כך היה הדבר, הרי שהפנייה ליושבת-ראש הוועדה המחוזית רק ביום 14.8.2012 הייתה באיחור ניכר; לא כל שכן העתירה לבית משפט זה, שעד להגשתה חלפו למעלה מ-4 חודשים מעת מועד הידיעה הנטען, ולמעלה מחודשיים מעת החלטת יושבת-ראש הוועדה המחוזית. אין בנימוקים השונים שהביא העותר לעניין עיון במסמכים, חילופי ייצוג וכיוצא באלה כדי להצדיק שיהוי סובייקטיבי זה. בכך יש גם להדוף את הטענות נגד החלטת משיבה 2, יושבת-ראש הוועדה המחוזית, שלא להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערור.